<h1>פסקי מהרי"ח לרבינו יחזקיה ממגדבורג</h1>
<h2>דף פב:</h2>
ותיקן טבילה לבעלי קריין. אפילו לדברי תורה. והאידנא נהוג עלמא כתלתא סבי כר' אלעאי בראשית הגז [חולין קל"ו ע"ב] ובמי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] כר"י בן בתירא בדברי תורה. פר"י לא יגדל אדם חזירים. אע"ג שאינו מכוין אלא למשוח בהן עורות או להדליק. אבל שאר דברים מותר. אבל למכור ולעשות [סחורה] במידי העומד לאכילה אסור בכל דברים טמאים ובנבילות אבל אם נזדמנו להם מותר. פר"י.
<h2>דף פג.</h2>
לא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו. אבל מגדל הוא בעיר הסמוכה לספר. ביום קושרו ובלילה מתירו.
<h2>דף פד.</h2>
אמר רבא נזקי שור בשור ואדם שהזיק שור גובין אותו בבבל ועבדינן שליחותייהו. ודווקא שן ורגל דמועדין מתחילתן, אבל בקרן קנסא הוא ולא מגבינן בבבל. מיהו אי תפס לא מפקינן מיניה. ודוקא שתפס המזיק עצמו, אבל אם תפס שאר חפציו מפקינן מיניה. כך פסק רבינו תם בפ"ק. וכל דבר שכוונתו [להזיק] או משונה דלא עשו כי אורחייהו, הוי ליה קרן. ושור שהזיק אדם ואדם באדם אפילו אית ביה חסרון כיס, כיון דלא שכיחא לא עבדינן שליחותייהו. ובושת אע"ג דשכיחא, כיון דלית ביה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו.
<h2>דף פו.</h2>
הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור אע"ג דפוחתת בדמים קאמר רבא דאינו נותן אלא דמי שבתו שבכל יום ויום. ומכאן יש ללמוד שאם שכר בהמת חבירו ונתקלקלה [אפילו בפשיעתו] בחודש או בחדשיים או יותר אחר שכלו ימי שכירותו פטור, דכיון דסופה לחזור הוי ליה שבת ושור אין לו שבת שהזיק שור נזק שלם הוא דמשלם, כבריייתא דר' (חייא) [אושעיא] [ד' ע"ב] די"ג אבות נזיקין הן אבל שאר דברים לא.
<h2>דף פו:</h2>
אינו חייב על הבושת עד שיתכוין ליה דכתיב ושלחה ידה והחזיקה במבושיו. וצ"ע בתקנת הקהלות, החובל בחבירו דלא נתכוין ליה. ערום לאו בר בושת הוא. דוקא שהבושת בא על ידי שמגלהו אבל מכה את הערום פשיטא דחייב.
והמבייש את הקטן חייב. [ודוקא] דמכלימי ליה ומיכלים. וחרש יש לו בושת. ושוטה אין לו בושת. המבייש את הסומא וסומא שבייש חייב.
<h2>דף פז.</h2>
ורבי יהודה פוטר את הסומא מכל דינים שבתורה ומכל מצות שבתורה. ומכל מקום [מודה] דמדרבנן חייב בכל מצות שבתורה. ואם ראה מאורות מימיו פורס על שמע ומוציא אחרים ידי חובתן אע"ג דהוי תרתי דרבנן. ועדיף מקטן דלא הגיע לחנוך דלא פטר אלא כי הוי חדא דרבנן. ואשה במצות עשה שהזמן גרמא מדרבנן לא מיחייבא כלל, אלא בחנוכה ופורים, שאף הן היו באותו הנס. פר"י. ת"ר [יבמות ק' ע"א] האשה והעבד אין חולקין להן תרומה בבית הגרנות. ובמקום שחולקין נותנין לאשה תחילה, מאי טעמא, משום זילותא. [אמר רבא מרישא כי הוה אתי גברא] ואיתתא לדינא קמאי [הוה שרינא תיגרא דגברא ברישא אמינא דמיחייב במצות, כיון דשמענא להא שרינא תיגרא דאיתתא ברישא מאי טעמא משום זילותא]. פר"י.
<h2>דף פז:</h2>
החובל בבנו של אחרים ואינו סמוך על שולחן אביו, אם גדול [הוא] נותן לו מיד, וקטן יעשה לו [סגולה]. ובבתו קטנה או נערה נותן לה כשיעור מזונותיה, והעודף על מזונותיה יתן לאביה. והוא הדין בבניו, דגדולים יתן להם מיד וקטנים יעשה להן סגולה. ובתו נערה או קטנה פטור. ומסתפק ר"י דשמא פטור משבת דווקא וכהעדפה, אבל שאר דברים חייב, או שמא פטור לגמרי. סמוכים על שולחן אביהם בבניו של אחרים, לגדול נותן ולקטן יעשה [סגולה]. וכן לבתו אפילו נערה וקטנה. והוא שחבל בהן פטור מן ה[סמוכין על שולחן] אביהן. פר"י.
<h2>דף פח.</h2>
אשה פסולה לעדות, כל שכן עבד וכל שכן [גוי]. אבל ממזר ופצוע דכא וכרות שפכה אע"ג דפסולין הן לקהל כשר לעדות. פר"י.
<h2>דף פח:</h2>
באושה התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומת הבעל מוציא מיד הלקוחות חנם. ולקמן מסיק דאיש ואשה שמכרו שניהם יחד בנכסי מלוג לא עשו ולא כלום. פר"י.
<h2>דף פט.</h2>
ואשה מוכרת בטובת הנאה, שאם נתאלמנה או נתגרשה יגבה הלוקח במקומה, מתה יירשנה בעלה. ואם חזרה ומחלה לבעלה מחול ואינה חייבת לשלם רק כשיהיה לה אלא מעות שקיבלה אפילו למאן דדאין דינא דגרמי. מיהו לבעלה לא מציא מחלה אלא על ידי שכותבת לו התקבלתי. אם כותבת לו התקבלתי למה יחייב ל... ידוע כל... אלמן או כשגירשה... מוחלת הויא... בשלמא. אבל מודה שקיבלה הודאת בעל דין כמאה עדים דמי... לא יוציא ממנה כלום, כיון שהיא נאמנת שלא אכלה כלום. גיליון, אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה, כשכבר היא נשואה, והלוקח ממנה צריך ליזהר שיקח ערבות או משכון שלא תמחול. או שתישבע שלא תמחול. ומעמד שלשתן נמי לא מועיל, כי לעולם יכול (למכור) [למחול], כי אין מעמד שלשתן מועיל לדבר שלא ניתן ליגבות מחיים. ואם תמחול כתובתה לבעלה אסור להשהותה אפילו שעה אחת עד שיכתוב לה כתובה אחרת. פר"י.
חרש שוטה וקטן פגיעתן רעה וכו' ואשה ועבד נמי פגיעתן רעה. אבל נתגרשה האשה ונשתחרר העבד חייבין לשלם. לא כייפינן לה למכור כתובתה. דכל לגבי בעלה ודאי מחלה ואפסודי לההוא גברא בידים לא מפסדינן. נראה דאם שום אדם רוצה לוותר ולקנות ולשלם לזה קצת מדמי חבלה. (דזכינן) [דמזבנינן] כדי לפרוע לזה, מיהו אם הנחבל בעצמו רוצה לקנות אין ב"ד חייבין לטרוח חנם, כי ודאי היא תמחול ולא יועיל לו כלום. והיכא דחבלה בבעלה לא תמכור כתובתה לבעלה אלא [אם כן] נפישא כתובתה מכתובה דאורייתא, דאם תמכור לבעלה שלא ישאר לה כתובה דאורייתא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואפילו למכור לו ע"מ שאם תתאלמן יהיו יורשים פטורין, ואם תתגרש יתחייב לה בעלה, דהשתא לא תהא קלה בעיניו להוציאה אין לה למכור, דלא פלוג רבנן בין אלמנות לגירושין, וכשאין כתובה כדינה אסור להשהותה. פר"י.
<h2>דף צ:</h2>
שראו שום עדות ביום יכולין לדון על פי ידיעתם. דלא תהא שמיעה גדולה מראיה, ומאחר שאין צריכים להעיד נעשים דיינים שפיר. אבל אם ראו בלילה שאינם יכולים לדון על פי אותה ראייה, דאין מקבלים עדות בלילה וצריכים להעיד, מכיון שהעידו אין נעשים דיינים. ודווקא בדאורייתא אבל בדרבנן יכולים לחזור ולדון על פי הגדתם, כגון עדות קיום [שטרות] דרבנן. פר"י. פירש רבינו שמואל ב"ר מאיר שאם מתחילה נכנסו בדין להעיד אפילו ביום נעשים עדים, ואין עד נעשה דיין (אלא) שנתכוונו לעד, כי ההיא דפ"ק דמכות [ו' ע"א] דחשיב ליה התם ר' יוסי עדים לפסול את השאר, אם ראו המעשה עמהם והם פסולים לעדות [שנמצא] אחד מהם קרוב או פסול ועדותן בטילה. ור' פליג עליה ומפרש בגמרא [דשיילינן להו] אי למיחזי אתו אי לאסהודי אתו, ופסק רב נחמן הילכתא כותיה. משמע דכל היכא דלאסהודי אתו דנעשה עד. (והתם) [וה"נ] לענין דאין עד נעשה דיין וכן נמצא בתשובת רש"י [ב"ב קי"ב ע"ב]. ולר"י לא נהירא ליה, ואומר דכל זמן שאינו צריך להוציא עדות מפיו יכול לדון שפיר, ומחלק בין ההיא דמכות. ועוד אומר ר"י דהתם נמי אין [נעשה] עד לפסול אחרים אע"ג דמעיקרא נתכוין להעיד אא"כ בא לב"ד והעיד. ואי למיחזי אתי מעיקרא, אע"ג דהעיד אח"כ בב"ד, אין השאר נפסלין בכך. ואע"ג דלענין דאין העדים נעשים זוממין אלא עד שיזומו כולן אפילו הן מאה בעינן שיעידו כולם כל אחד תוך כדי דיבור של חבירו, ולענין דנמצא אחד מהן קרוב או פסול לא בעינן, כיון שמתחילה לאסהודי נתכוין אע"פ [שלא] (ש)העידו אחרים תוך כדי דיבור של חבירו כולם פסולים. פר"י. וצ"ע במכות היאך הסיק ר"י לענין נמצא אחד מהן קרוב או פסול.
<h2>דף צא.</h2>
איבעיא להו יש אומד לנזקין. פירוש שאינו חייב לשלם הנזק אם אמדוהו שלא היה ראוי ליעשות מאותה מכה. ומסיק דיש אומד. רקק והגיע בו הרוק, אבל בבגדו פטור. זאת אומרת ביישו בדברים פטור [מכלום]. ואין נותנין זמן לחבלות. וה"מ לחבלה דחסריה ממונא, אבל לבושת דלא חסריה ממונא יהבינן. נראה דה"ה לצער, כיון דלא חסריה ממונא. ר"ש.
החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. ואחרים שחבלו בו חייבין. המבעית את חבירו והוזק פטור, כגון תוקע באזנו וחרשו פטור. אחזו ותקע בו וחרשו חייב, דלאו מחמת ביעתותו נתחרש אלא מחמת הקול. וה"ה אם אחזו והכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש חייב. פר"י.
<h2>דף צא:</h2>
שהמקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית. וכ"ש שהוא מצווה על בל תשחית גופו. ואומר ר"י דאפילו לצורך אסור לחבול בעצמו, כגון דטפחה שמן על ראשה, וכן ההיא דאת דמכם שהורג את עצמו משום שום דבר שירא וכן קורע על מת זהו לצורך. שמואל קרע עליה דרב תליסר איצטלי דמילתא, דצורבא מרבנן שאני, ולא הוי יותר מדאי. פר"י.
זה שציער עצמו מן היין. וכ"ש יושב בתענית שמצטער מכל דבר. מ"מ המצוה יתירה מן החטא. פר"י.
שור העומד ליהרג ואילן הנוטה ליפול על בני אדם העוברים תחתיו, ובא אחד והרג את השור וקצץ את האילן, וקא טעין ליה מריה אנא הוה בעינא למיעבד מצוה, וקא [מיחייבת] לי עשרה זהובים, וא"ל אתה אמרת לקוצצו או להורגו, פטור. אבל שור שאינו עומד ליהרג ואילן שאינו עומד ליקצץ אינו נאמן, דלאו כל כמיניה. והתם בחזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א] גרסינן האי מאן דנקיט תובלא [ואמר] איזיל ואיגדריה לדיקלא דפלוני מהימן. (ו)היינו ללקט פירות, אבל בקציצת האילן לא. ועוד שם בא (ו)ללקטו לפני כל אבל הכא הוי בצינעה. פר"י.
מעשה היה וביקש אחד למול בן אחד, ובא אחר וחטף מידו ועשה מצוה, ובא לפני רבינו תם ופטרו משום דקנסא הוא (כגון) [כעין] בושת ופגם דלעיל, ואין דנין דיני קנסות בבבל. ובקריאת ספר תורה אם הקדים אחד את חבירו, אומר ריב"א דפטור, שיכול לשמוע והוי כעונה, והקריאה היא מוטלת על זה כעל זה ויכול לענות אמן. פר"י.
<h2>דף צב.</h2>
[ונתן לך רחמים וגו' כל זמן] שאתה רחמן הקב"ה מרחם עליך אם אתה אינו רחמן אז יש להפך. [אמר רב] אדם שסרח על חבירו... ובקש ממנו מחילה פעם ראשונה ושניה ושלישית ולא קבלו, מה יעשה יעשה שורה של [עשרה בני] אדם ויפייסנו לפניהם. הה"ד ישור על האנשים, יעשה על האנשים שורה ויאמר בפניהם חטאתי [לפני פלוני] שציערתי ולא שוה לי. אם עשה כך מה כתיב אחריו פדה נפשו מעבור בשחת א"ר יוסא הדא תמר חוץ ממוציא שם רע. אבל במוציא שם רע אין לו מחילה [עולמית]. עכ"ל ירושלמי [פ"ח ה"ז].
<h2>דף צג.</h2>
האומר לחבירו סמא עיני או פצעני וא"ל חבירו ע"מ לפטור, וזה השיבו הן בתמיה או לאו בתמיה, והכהו חייב. דאע"ג דאיכא לפרש הן בתמיה כמו לאו ואיכא נמי לפרש כמו הן. וכן לאו בתמיה יכול לפרש כמו הן, וכמו [לא. מסתמא ללאו] נתכוין, דאין אדם מוחל ראשי איברים שלו ולא צערו. אבל גבי כסות וכלים שאמר לו קרע שבור, וזה שואל על מנת ליפטר, וזה [אומר] "לאו" בתמיה, או "הן" בתמיה, ואיכא נמי לפרושי לשני צדדין, תלינן לקולא, ומסתמא [מחל] ופטור. אבל אם אמר לו הן בניחותא או לאו בניחותא בין בגופו בין בממונו (הוי) [הן] במשמע או לא. עשה זה ע"מ ליפטר, [כיון דאמר] דבור מלא פטור, אבל בהכני פצעני... פר"י. אליבא דר' יוחנן, ומסתמא קיימא לן כרבי יוחנן. ר"ש.
אם חבל ראובן בשמעון חבלה שיש בה חסרון כיס [ולא] הרבה עליו [רעים] ועמד [שמעון מ]עצמו [ומחל לו] מחילת שמעון [לא] הויא מחילה ויכול לומר משטה [הייתי] בך כדי [שתהא] נשמר. [דצערא] דגופא [לא] מחל. עד כאן.
נתן לו חפץ לשמור, ולאחר שקיבל [עליו] כדין שמירה נמלך וא"ל קרע או אבד, כיון שתחילת נתינתו קיבל עליו לשמור ובתורת כן נתנן לו, מה שאומר אחרי כן קרע ואבד אינו אלא כמשטה וכפיטומי מילי בעלמא, [כאילו אמר לו] אל יכבד עליך שמירתו כי איני חושש אפילו אם תאבד. אבל אם משעת נתינה אומר שמור לי ותקרענו אם תרצה, אם קרעו פטור. וכל שכן [היכא] שלא עשאו שומר כלל, אלא אומר לו קרע את כסותי המונח, דפטור. אך לגבי איברים [אם אמר] הכיני ופצעני חייב. פר"י. מיהו אם (לא) [אמר לו] קרע כסותי ושבר כדי, ויש לתלות לקורע שהוא צריך לקריעה זו כדי לעשותו במידה שהוא צריך, איכא למימר דפטור אם קרע. פר"י.
רב יוסף יהב ארנקי של צדקה לשמור, פשע בה ונגנבה, וחייביה רב יוסף, משום דהני ענייי מיקץ הוו קייץ להו. במקום דלא קייץ לעניי פטור, משום דהוי ליה ממון שאין לו תובעין. מיהו אם אומר הגבאי לשומר, שמור לצורכי ארנקי של צדקה ואם תפשע תתחייב לי חייב, ותו אינו יכול לפטור עצמו אלא משלם לגבאי. והגבאי מסתמא יש לו להחזיר לעניים, ואין לו ריוח בדבר כי למה יעשה סחורה במעות של צדקה, וקיימא לן כר' יוסי [ב"מ ל"ה ע"ב] דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים.
<h2>דף צג:</h2>
הגוזל עצים ושיפן. דשינוי דלא הדר לברייתו קני לד"ה, ואינו משלם אלא דמי עצים בלבד. ועצים משופים ועשאן כלים, דשינוי דהדר לברייתו הוא, דאי בעי משליף להו לא קני. ומשום תקנת השבים א"ר יוחנן דקנה ואין משלם אלא דמי עצים בשילהי שמעתין. ולקמן בשמעתין (זהו) דרב פפא [צ"ו ע"א] האי מאן דגזל דיקלא ולולבא ועפרא, משמע שרוצה לומר דשינוי דהדר לא קני וחייב להחזיר כמו שהוא עתה. וכן פר"י דרב פפא מוקי מתניתין כרב אשי בשינוי דלא הדר.
<h2>דף צד:</h2>
הגזלנין ומקבלי ריביות שהחזירו אין מקבלים מהם והמקבל מהם אין רוח חכמים נוחה הימנו א"ר יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו. פר"ת לא לפניו ולא לאחריו. ור"י מפרש דמיירי בבני אדם שכל ימי[ה]ם חיים מן הריבית וגזילה. לכך אם נתקבל מהם לא יוכלו לעשות תשובה, אבל גזל פעם אחת או הלוה בריבית ורצה לעשות תשובה פשיטא דמקבלין. ותו איכא לפרש דודאי היכא שרוצה לעשות תשובה אין מקבלין ממנו, אבל כשחייבוהו ב"ד לשלם בעל כרחיה מקבלין. מיהו א"צ לפרש כן. פר"י. ומתוך הסיגנון נראה דהאמת ודאי דאפילו מי שכל ימיו חיה מזה ועומד עדיין ברשעו דמוציאין מידו כל מה שיכולים להוציא ממנו בדין, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה. ואפילו עשה תשובה אם הגזילה קיימת מקבלין ממנו. ומריש הגזול ובנאו בבירה, יטול את דמיו מפני תקנת השבים.
<h2>דף צה.</h2>
הגוזל את הפרה וילדה את הרחל וגזזה רבי יהודה אומר גזילה חוזרת בעיניה. כלומר אינו חייב להחזיר אלא כמו שהיתה בשעת הגזילה, דשינוי קני. וההיא [ק' ע"ב] דנתן את הצמר לצבע לצבוע לו אדום וצבע לו שחור דא"ר יהודה אם היה השבח יתר על היציאה וכו', משמע דשינוי לא קני, היינו משום דלא נתכוין לקנות, ששינה לו בשוגג. פר"י.
<h2>דף צה:</h2>
הגוזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה בא בעל השדה ונוטל אותה מיד הלוקח עם השבח. אבל היציאה משלם לו, דהו"ל יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות שאין מפסיד היציאה. וכן לשמואל דאמר בפ"ק דב"מ [י"ד ע"א] הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפילו שבח אין לו, אבל היציאה מיהא אית ליה. פר"י.
ר' שמעון אומר רואין אותה כאילו היא שומא אצלו בכסף למחצה לשליש ולרביע, שלוקח הגזלן רביע מן השבח כאריס בעלמא מפני תקנת השבים. אבל אם ירצה בעל הפרה יסלקנו בדמים. שלשה שמין את השבח ומעלין אותם בדמים בכור לפשוט. ובעל חוב ללקוחות, וכגון דשוויה אפותיקי. ואע"ג דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, [לא] שקיל כוליה שבח אלא נותן ללקוחות כדין יורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות. אבל אי לא שויה אפותיקי שקיל כל השבח בחנם אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא, ואי לא מסיק מעלהו בדמים. ואי אמר הב לי גריוא בארעא שיעור שבחא יהבינן ליה. וכן בעל חוב ליתומים אי שוויה אפותיקי יתן להם בשבח ששבחו לאחר מיתת אביהם ומעלין אותן בדמים. ואי לא שוויה אפותיקי א"צ לעלות בדמים אלא שקיל הכל אי מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. ולגבי מקבל מתנה אע"ג דלא שוויה אפותיקי צריך בעל חוב לשלם לו השבח. פר"י. ומעשים בכל יום דמגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפים, דהיינו פירות העומדים ליקצר, וכגון דצריכי לארעא, אבל לא צריכי לארעא קיימא לן דכל העומד ליקצר כקצור דמו. פר"י. גזל מטלטלין והשביחם השבח על הגזלן. מכר לישראל [אחר] הלוקח [יש לו] בשבח מה מכר ראשון לשני כל זכות הבאה לידו. וגבי קרקע [אמרינן] בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"ב] [גבי] הכיר בה שאינה שלו [פליגי לענין מעות אבל] שבח לכו"ע לא קנו שבחא. פר"י.
<h2>דף צו.</h2>
אמר רב פפא האי מאן דגזל לולבי ועבדינהו הוצא, שניתק העלין מן השדרה, קני אפילו היה לולב פסול מעיקרא, ואם היה הלולב כשר מכיון שפסלו כגון שניטלה התיומת או אפילו נחלקה איכא למימר (דא') קני. פר"י.
<h2>דף צו:</h2>
האי מאן דגזל עפרא וכו' האי מאן דגזל נסכא ועבדינהו זוזי לא קני דהדר עביד להו נסכא וכו'. כל הגזלנים משלמין כשעת הגזילה לאיתויי דר' אילא דאמר גנב טלה ונעשה איל עגל ונעשה שור נעשה שינוי בידו וקנאו ואינו משלם אלא כשעת הגזילה. אבל גזל בהמה והזקינה או כחשה כחש דלא הדר משלם בהמה מעליא. ומיהו גזל עבד והזקין אומר לו הרי שלך לפניך, דקרקע אינה נגזלת ועבדים הוקשו לקרקעות. גזל פדנא דתורי ועשה בהן מלאכה אינו חייב לשלם שבח המלאכה. ואם גזלנא עתיקא הוא איכא למיקנסיה וישלם מה שנהנה ממנו.
<h2>דף צז.</h2>
התוקף את עבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור. ודוקא שלא בשעת מלאכה דניחא ליה דלא ליסתריה עבדיה, אבל בשעת מלאכה חייב דאינו נגזל כמו קרקע. ואי מסיק ביה זוזי ברביה אסור דמיחזי כריבית, כמו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר ודר בחצירו [וחייב לו מעות] צריך להעלות לו שכר אע"ג דלא קיימא למיגר כיון דגברא עביד לאוגורי. מיהו כלים דלא עביד (למיגרי) [לאוגורי], כיון דלא איפרסמא מילתא כולי האי כמו הדר בחצירו, מותר לישאל, ולא מיחזי כריבית. ואם אינם רגילים זה עם זה אסור אפילו להקדים לו שלום, כדאיתא פרק איזהו נשך. פר"י.
התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה, אם עבידא לאוגורי ותקפה כדי ליתן שכר, רצה פחת נוטל, רצה שכירות נוטל. ואם נחת לתורת גזלנות אי נמי לא עבידא לאגרא לא שקיל אלא פחת.
גזל מטבע ונסדק פירות והרקיבו יין והחמיץ משלם כשעת הגזילה, מטבע ונפסל תרומה וניטמאת וכו' אומר לו הרי שלך לפניך. דאומרים באיסור הנאה הרי שלך לפניך. אם אינו בעין משלם כשעת הגזילה.
המלוה את חבירו מעות סתם ונפסל המטבע אפילו פסלתו מלכות ואינו יוצא בהוצאה כלל אינו משלם אלא מעות שלוה, אפילו הן המעות בעין ולא דמי לגזל. ואם אמר לו בשעת הלואה "על מנת שתפרע לי מטבע", או מכר לו שום דבר על המטבע, צריך ליתן לו מטבע היוצא באותה שעה, דאותם שנפסלו לא מיקרו מטבע. ואם יוצאים במקום אחר ואית ליה אורחא להתם, אי נמי שכיחי דאתו להכא מההוא אתרא, יפרע לו אותם מעות בעצמן. פר"י.
<h2>דף צז:</h2>
ואם הוסיפו על המטבע עד עשרה בתמניא. שמטבע חדש כבד יותר, גורע לו ממעותיו לפי יתרון הכסף שיתר מטבע זה על הראשון, כי היכי דלא ליקביל ריבית. פר"י שמצא בתשובת רש"י. ופר"ח דאם הוסיפו עליהן מתמניא ועד עשרה לא מנכי ליה מידי, דאדעתא דהכי מקבל עליה מטבע היוצא אפילו הוסיפו עליהם כשיעור הזה. וריבית לא הוי, דלהוצאה לא שויא טפי מקמייתא, דלא זל פירא מכח טיבעא. וכן פירש רב אלפס.
<h2>דף צח.</h2>
הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור, דא"ל הא מנח קמך ואי בעית שקליה, אפילו מאן דדאין דינא דגרמי. פר"י. ודוקא בצלולים אבל בעכורים דלא חזי ליה לא. וה"מ דאדייה אדוייה אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה והשבה בעי למיעבד. והר"י מסתפק אם דוקא אדייה אדויי כשהשפיל אבל אם הוגבה קצת קנייה דהוי ליה כמו שקליה בידיה או דלמא אין חילוק. בתוספות אחרים פירש דאין חילוק בין צלולים לעכורים, (אבל) [אלא] היכא דבר אמורא מצי שקליה פטור ואי לא מצי שקליה חייב, אע"ג דחזי ליה חשיב כאילו אינו בעולם, ואורחא דמילתא נקיט צלולים ועכורים.
אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור. כגון דלא חסריה מידי אלא פחת את הצורה והחליקה. אבל שפיה בשופינא דחסריה מיחייב ומשלם מטבע מעליא. פר"י.
השורף שטרותיו של חבירו חייב, ובמאמינו כמה היה בו. כתבינן ליה שטרא אחרינא, דכתבי הכי אנן חזינן בשטרא קדמאה, וחשיב כאילו העידו שאותם עדים נתקבלה עדותם בב"ד. אבל אם ראו בשטר ובאו והעידו על המעשה, זהו מפי כתבם ואנן בעינן מפיהם ולא מפי כתבם. ואם אין השטר גמור אלא שנכתב לזכרון בעלמא, אינו מעיד עליו אפילו לומר כן ראיתי בו אם אינו זוכרה מעצמו. ויכולים העדים לשלוח כתב ידם לב"ד כיון שזוכרים מעצמם וגם הם בני הגדה, אבל אילם דלאו בר הגדה [הוא] אינו יכול להעיד על [ידי זה] הכתב. וכן מי שאינו זוכרה מעצמו אינו יכול לשלוח כתבו שכתב כבר לזכרון דברים. פר"י.
<h2>דף צח:</h2>
נתן לחרש שידה תיבה ומגדל לנעוץ בהם מסמר ונעץ בהם מסמר ושיברם חייב לשלם. אבל אם נתן לו עצים לעשות מהן שידה ועשה מהם שידה ושיברה פטור, דאומן קונה בשבח כלי ואין לו אלא דמי עצים בלבד.
<h2>דף צט:</h2>
השוחט ונתנבלה בידו יביא ראייה שהוא אומן לעוף ולבהמה כעין מה ששחט ופטור. וה"מ כששחט בחנם, אבל בשכר חייב. אם נעשית ספק נבילה, אע"ג דאסירא באכילה אינו חייב הטבח מספק. המראה דינר לשולחני ונמצא רע, בין אותו שולחני אומן בין שאינו אומן חייב. ואם הוא אומן כמו דנכו ואיסור דלא צריך למיגמר כלל פטור אפילו לא א"ל חזי דעלך קא סמיכנא. ומיהו צריך לעשות לפנים משורת הדין ולהחליף לו. פר"י. נראה דרבי אלעזר נמי מסתמא לא הוה צריך למיגמר כמו רבי חייא. ומשום דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא נתחייב. ור' חייא דלא אמר ליה עלך סמיכנא היה פטור. תוספות.
<h2>דף קא.</h2>
גזל צמר וסממנין דחד וצבע בהן אותו צמר, וקאמר אם יש שבח סממנין על הצמר קא מהדר ליה צמר וקא מהדר סממנין, ואם אין שבח סממנין על גבי צמר ואם הצמר הוזל ואין השבח מגיע לדמי הצבע בשעת הגזילה חייב. וכן אם הקוף לקחן וצבע בהן אותו צמר, צביעת הקוף אינה אלא לגריעותא, ואיהו לא אפסיד בידים, אם יש שבח סממנין ע"ג הצמר פטור דאמר ליה הרי שלך לפניך. מיהו אם בעצמו קילקל, או צבע דבר שאין שבח בצביעתו, חייב אפילו יש שבח סממנין ע"ג צמר. פר"י.
<h2>דף קב.</h2>
לצבוע לו אדום וצבעו שחור ר' יהודה אומר אם השבח יתר על היציאה. פירוש אם נתן לו צמר שוה חמש מנה וסממנין חמש מנה ואגרא עשר מנה, ואם לא שינה הוה שוה כ"ה מנה, ועתה ששינה שוה כ' מנה, נוטל בעל הבית כל השבח ולא יתן לו רק י' מנה לאגריה. ואם היציאה. דהיינו שכר האומן. יתר על השבח. שלא השביח עשרה מנין, ואין הכל שוה עשרים מנה. נותן לו את השבח. היתר על ה' מנין שהיה לו לבעל הצמר להרויח אם היה עושה כדין. והאומן יפסיד שכרו במקצתו. ולא דמי [ב"מ ק"א ע"א] ליורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה בשדה שאינה עשויה ליטע, דלוקח כל השבח בשביל יציאתו ואם יש שבח יתר על יציאתו זה יתן לבעל הבית. דהכא שנתן לו לצבוע חשיב כאילו התנה עמו, כך פר"י. אבל רבינו אלחנן פירש בענין אחר ורוצה לומר, שאם נדר י' מנין לאומן בשביל אומנותו, והאומן צריך להוציא לשכירי יום חמש מנין, אותן חמש מנין הן כמו קרן שלו, ואע"פ ששינה לעולם יקח מן השבח שהותיר על שוה הצמר וסממנין, אותן חמש מנין שעולה לשכיר יום אם היה [עושה כדין והמותר] יחלוקו לפי הקרן. כי אותם חמש מנין הם קרן של אותו אומן [וי' מנין הם] לבעל הצמר והצבע. ויקח זה שני חלקים והאומן חלק אחד [מאותו מותר ואפילו] אם הוציא האומן מחמת ששינה יותר מחמש מנין לשכירי יום [אינו] נעשה קרן אלא חמש מנין לפועלי יום, כמו שהיה ראוי אם לא שינה, אז [ה' מנין] יקח בתחילה, ולמה שיתר יקח בעל הצמר עד חמש מנין שהיה ראוי [להרויח] אם לא שינה. ואם יש בשבח יתר על זה יקח האומן לשכר אומנותו עד [ה'] מנין. מיהו אם יותר אפשר שיקח בעל הצמר כל היתר. כפר"י. [והכי] נמי הוי דינא דיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות ונטעה כשאינה עשויה ליטע. אבל אם עשויה ליטע שמין לו כאריסי העיר למחצה לשליש ולרביע. וכרבי יהודה פסקינן הילכתא.
הנותן מעות לחבירו למחצית שכר לקנות בהן חיטין ולקח בהן שעורין, אע"ג דשינה קיימא לן כרבי יהודה דלא קנה, כיון שאינו מתכוין לקנות, הילכך אם הותיר לאמצע. אבל אם פיחת פיחת לעצמו, דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. מכאן שהמלוה את חבירו מעות למחצית שכר ומצוה לו שלא ילוה מעותיו רק על כסף וזהב וישמרם בקרקע, אם ישנה הנפקד מציוויו יתחייב בכל אחריות אם נאבד, ואם הרויח הריוח לאמצע, ואין בזה משום ריבית כיון שאינו מתכוין אלא לטובתו של בעל המעות ולא רצה להוציא מעות מחזקתו של בעל המעות. פר"י.
<h2>דף קב:</h2>
אחד המקדיש נכסיו ואחד המעריך את עצמו אין לו לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ולא בצבע שצבע לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן. דבלקיחתן לשמן זכו בהן, דשליחותייהו קא עביד. והא דמסיק דכל המקדיש את נכסיו נעשה כאילו הקנה להם, דמשמע דוקא גבי מקדיש ומעריך איכא למימר הכי אבל גבי בעל חוב לא, נראה דדיחויא בעלמא [הוא]. פר"י. וה"ה המוכר נכסיו לא מכר כסותם. פר"י. דבפרק נערה שנתפתתה [כתובות נ"ד ע"א] מייתי לההיא דמקדיש נכסיו אהא דאלמנה אין שמין מה שעליה, והתם מסיק [דכל ש]כן דאקדיש. מצאתי בספר המצות [עשין צ"ו] דה"מ בבגדי חול אבל בבגדי שבת שלו ובניו ואשתו בע"ח גובה מהן. ואמר שכן הוא בירושלמי [קידושין פ"א ה"ד].
הלוקח שדה בשם ריש גלותא אין כופין את [ריש] גלותא לכתוב לו שטר, כאילו הוא חזר ומכר לזה, דאמ' לא יקרייכו בעינא ולא זילייכו בעינא. ומ"מ הלוקח קנה אע"פ שלא הודיעו לבעל השדה שלעצמו קונה, לרבי יוחנן. אבל לבני מערבא אינו קונה אא"כ הודיעו. ומ"מ אין כופין את המוכר לזה (מכור) לכתוב שטר אחר על זה המכר, אע"ג דא"ל את ידעת דלנפשאי קא זביני ולא שדאי זוזי בכדי ואדעתא דהכי קא זביני דכתבת לי שטרא אחרינא. ואם אמר להו לסהדי קמיה דידיה, "חזו דבעינא שיכתוב לי שטרא אחרינא" כופין את המוכר שיכתוב לו שטרא, דכיון דטרח וא"ל לסהדי קמיה דידיה [מוכח] דעליו אמר ולא על ריש גלותא.
<h2>דף קג.</h2>
עושין אמונה בפירות. דפוסק עמו על שער שבשוק, ואע"פ שהוקר אחרי כן יכול לקבל הימנו פירות כשער שהיה לו. ודרך מקח יכול לפסוק עמו אע"פ שאין לו פירות באותה שעה. אבל אם היה נושה בו מנה אסור לפסוק עמו פירות כשער הזול באותו מנה אא"כ יש לו פירות מזומנים. ואין עושין אמנה בדמים. מיהו אנן קיימא לן כר' ינאי דאמר [ב"מ ס"ג ע"א] מה לי הן מה לי דמיהן, ויכול לקבל אפילו מעות. פר"י.
<h2>דף קג:</h2>
והגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו אינו פטור עד שיגיע לידו ויוליכנו אחריו אפילו למדי. ודוקא דאישתבע, אבל לא אישתבע א"צ להוליך אחריו, דכיון דידע מאן גזליה דאודי ליה דאפשר לאהדורי ממונא למריה, הו"ל כמ"ד (הב) ליה יהיו בידך דמי. ואם היתה יציאה מרובה על הקרן נותן ליד ב"ד חומש וקרן ואין צריך להוליך אחריו אע"ג דאישתבע.
לקח מחמשה בני אדם ואינו יודע מאיזה מהן לקח חייב ליתן לכאו"א. ואפילו למ"ד מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור, הכא חייב דהא ודאי לאחד מהן (ודאי) חייב. פר"י.
<h2>דף קד.</h2>
קיימא לן דשליח שעשה [שליח] בעדים הוי שליח ואם מסר לו פקדונו או הלואתו ונאנס בדרך פטור. וכ"ש אם אמר לו שלח לי ביד פלוני או אפילו כתב לו בכתב חתימת ידו. מיהו אם מסר לשכירו וללקיטו ונאבד בדרך [חייב].
<h2>דף קד:</h2>
ומשלחין מעות בדיוקני, דהיינו סימן וחותם שלו, ויש עדים חתומים דאותו דיוקני הוי של פלוני. מיהו לענין אם שכיב המפקיד ואחרי כן נאנס לא מהני אלא הרשאה דוקא דמקני להו אגב קרקע. ולגבי הלואה נמי מועיל הרשאה. וכי כתיב ליה ואקנינא ליה ארבע אמות בחצירי ואגבן הרשיתיו וכו', אע"ג דאנן סהדי דלית ליה שום חצר קני, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. פר"י.
<h2>דף קה.</h2>
גזל ממנו (ד') [שלש] אגודות שוות שלש פרוטות. והוזלו ואינן שוות אלא שתי פרוטות, והחזיר לו שתים מהן, חייב להחזיר לו שלישי אע"ג דלית ביה שוה פרוטה, כמו חמץ ועבר עליו הפסח. לכאורה משמע אם נאבדה משלם פרוטה. פר"י בתוספות אחרות.
גזל ממנו שוה פרוטה והחזיר לו חצייה גזילה אין כאן, מצוה השבה מיהא לא קיים כיון דאינו במה שהשיב לו שוה פרוטה.
<h2>דף קו.</h2>
הכופר בפקדון נעשה עליו גזלן אע"פ שלא נשבע עליו, וחייב באונסין, וגם פסול לעדות וכגון דאתו סהדי דההיא שעתא הוה בידיה. וה"ה אי ההיא שעתא הוה בביתיה וידע לו ובידו להביאה וכפר בה. פר"י.
גיליון. מנה לי בידך ונשבע עליו שבועה דאורייתא ואחר כך באו עדים, אינו חייב לשלם, דכתיב ולקח בעליו וגו'. לא קיימא לן הכי דהא רב [נחמן] לית ליה הא. קצת משמע מדברי ר"י דשבועה דרבנן מיהא חייב. וכן מצאו בספר המצות [בשם] ה"ר יוסף ורבותיו שאע"פ שאין נשבעין על טענת קטן שבועה של תורה, שבועת היסת נשבעין, שלא יהא כל אחד נוטל ממונו של חבירו והולך לו.
<h2>דף קו:</h2>
אין נתינת קטן כלום, ואינו יכול להשביעו כשהוא גדול על טענת נתינה בשעת קטנותו ואפילו אותו חפץ שטוען עליו עדיין קיים. מיהו אי איכא עד אחד חייב שבועה מן התורה, כי העד המחייבו לאו קטן הוא. פר"י.
<h2>דף קז.</h2>
מודה במקצת הטענה [חייב שבועה], אבל כופר בכל פטור. מיהא שבועת היסת מיהא חייב. וכן בפקדון אינו חייב שבועה דאורייתא אא"כ מודה מקצת, ואפילו בטענת נאנסו לפירוש רבינו תם. אבל לריב"א דטענת כפירה [הוא] דבעיא הודאה מקצת, אבל בטענת נאנסו לא. פר"י.
<h2>דף קח:</h2>
נגנבה באונס ואחר כך הוכר הגנב. ויכול לכופו ולהוציא מידו, בין שומר שכר ובין שומר חנם, עושה עמו דין, ואינו נשבע אלא משלם לבעלים, והוא יפרע מן הגנב. גניבה של אונס לא משכחת לה אלא בליסטים מזויין. ואפילו שמר בחדרי חדרים ונגנב משם, (שוכר) [שומר] שכר חייב. פר"י. גיליון, ולי נראה דשומר שכר פטור בכל גניבה של אונס כמו אונס ליסטים, פי' לעיל.
הגוזל את אביו ונשבע לו ומת אביו. אע"ג דהוי יורש מ"מ צריך לצאת ידי השבה לבניו אם יש לו, שיזכו בו מכח הירושה דאביו. ואם אין לו [בנים] יחזיר ליורשי אביו, אחיו או אחי (אחיו) [אביו] עד יעקב. פר"י. בתוספות אחרים [כתוב, שאם] רוצה לווה מאדם אחר, ואותו אדם בא ונפרע מאותן [מעות] כנגד חלקו. וכן המודר הנאה מנכסי אביו בחייו ובמותו, [לווה] מאחר, והוא נפרע מחלקו המגיעו מירושת אביו. ואפילו לארנקי [של צדקה יחזיר] הגזילה. וצריך שיאמר כשהוא משיבה לארנקי של צדקה או לכל [שמחזירו לו כשבא] להשיב, "זה גזל אבי".
<h2>דף קי:</h2>
יבמה שנפלה לפני מוכה שחין וכו' מקח שנתקלקל.
<h2>דף קיא:</h2>
הגוזל ומאכיל את בניו פטורין מלשלם. וכגון שהאכילם לאחר ייאוש. אע"ג דייאוש כדי לא קני, כיון דאינו בעולם פטירי, דאינהו לא גזול מידי. אבל אכלום קודם ייאוש חייבין לשלם לרב חסדא, דחשיב כאילו הן בעצמן גזלום. ואם היו קטנים פטורים, דפגיעתן רעה. ואם הגזילה קיימת חייבין לשלם אע"פ שמחיי אביהם כבר נתייאש, דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמי. ואם הניח אביהם אחריות נכסים חייבין לשלם, דאישתעבוד נכסי. א"ד האידנא אפילו מטלטלי משתעבדי, וחייבין לשלם. נראה לי.
אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה וכו'. פר"י דוקא [לא] נתיאשו, אבל נתיאשו נהי דגבי [משני] מדרבי נתן, מטעם גזילה מיהא לא גבי. ונ"מ שאם מחל לו גזלן ראשון לשני או שפרע השני לראשון פטור השני מן הנגזל.
כולי עלמא אית להו דרב חסדא דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ואפילו מחל גזלן ראשון לשני אינו מחול. נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו, אינו [גובה] אלא מהראשון, ואין לו דין עם השני. מיהו מדרבי נתן מיהו גבי. ואם מחל לו ראשון לשני מחול ולא גבי מידי בעל החפץ משני רק מראשון. פר"י. ראה בריש פירקין.
<h2>דף קיב.</h2>
הניח להן אביהן מעות של ריבית אע"פ שיודעין שהן של ריבית אין חייבין להחזיר אפילו קודם ייאוש, מטעמא דקרא כתיב אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו', לדידיה חייביה רחמנא לבריה לא חייביה רחמנא.
קטן שעיכב את המחזיק בנכסי אביו ומוציאו משם, אע"פ שיש עדים למחזיק שקנאם מאביו, אין מקבלים אותן עדים כל זמן שהוא קטן, (ואין) [שאין] מקבלים עדים שלא בפני בעל דין. אע"פ שעתה הם בחזקת המחזיק, כיון שלקטן יש לו חזקת אבהתא. אבל אי לית חזקה דאבהתיה לאו כל כמיניה. [ובספר רבינו תם היה מוגה, ור' ירמי' לא היה מוחזק אז בבית, שאם היה מוחזק לאו כל כמיניה לאפוקיה. ובהכי יתכן ההיא דחזקת הבתים [ב"ב ל"ב ע"ב] גבי רבא בר שרשום דמשמע דאי הוה טוען לקוח הוה בידי הוה מהני ליה אע"פ] שהיה צריך להביא עדים על כך, ואמאי, והא אין מקבלים עדים שלא בפניו. והתם קטנים היו מדקאמר לכי גדלי וכו'. אלא ודאי אחרי שרבא בר שרשום היה מוחזק בקרקע באותה שעה מקבלין עדים להחזיקה בידו. ומיהו לפירוש רשב"ם דפירש התם אתי שפיר בלאו הכי.
ואם יש שטר למחזיק, מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין (וקיום) [דקיום] שטרות דרבנן. היכא דיש עדים שדבר זה שביד היתומים אביהם גזליה פשיטא שאין היתומים נאמנים לומר אבינו או אנו פרענו דמיה, ואפילו אם [אין] הדבר ידוע אלא על פי (הוצאתו) [הודאתו].
<h2>דף קיב:</h2>
[לפעמים] מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, כגון שהיה הוא חולה או שהיו עידיו חולים או [כשהעדים] מבקשין לילך למדינת הים, ושלחו ליה ולא אתא. ויש גורסין "או שלחו ליה ולא אתא". דמשמע דאע"ג דאינם חולים ואם חולים אע"ג דלא שלחו ליה. ואי פתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא מקבלין עדים שלא בפניו. אבל אי לא פתחו ליה בדיניה מצי אמר להו לבית דין הגדול קא אזילנא. ודוקא לוה מצי מישתמיט הכי, אבל מלוה אינו יכול לומר או תן לי כך וכך או בא עמי לבית דין הגדול. וכן פירש בה"ג דנתבע מצי לאישתמוטי. ורבינו תם אומר כל שכן תובע. ובית דין הגדול היינו נשיא. ולא דמי לההיא דזה בורר [סנהדרין ל"א ע"ב] דאם הנתבע אומר נלך למקום הועד, דכופין אותו ודן בעירו, פר"י. ובזמן הזה אין לנו נשיא, ולא מצי אמר לבית דין הגדול קא אזילנא. ואם שלחו ולא אתא מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אע"ג דלא פתחו ליה בדיניה.
ואורכתא לא כתבינן ליה אמטלטלי. דילמא שמיט ואכיל להו ומייתי היאך סהדי ומרע ליה לשטרא שקיימו שלא בפניו או [ל]עדים שקיבלו שלא בפניו. וצריך עיון בזמן הזה, דלא סמכינן אלא אמטלטלי. וכי כתבינן אדרכתא אמקרקעי מודעי' ליה אי מקרב ואזיל שליחא לתלתא בשבתא ואתי בארבע בשבתא ובחמשא בשבתא קאי בבי דינא, אבל מרחק טפי לא.
שליחא דבי דינא מהימן כבי תרי. והני מילי לשמותיה, אבל לפתיחא לא, משום דממונא קא מפסיד ליה, דבעי למיתן זוזי לשרויי לפתיחא, שאין מתירין לו הפתיחא עד שיפרע שכר הסופר.
<h2>דף קיג.</h2>
קובעין זמן אפומא דאיתתא וכו'. האי מאן דנקטינן עליה פתיחא על דלא אתי לדינא, עד דלא אתי לדינא לא קרעינן ליה. על דלא ציית לבי דינא, כיון [דאמר] ציית לאלתר קרעינן ליה דילמא לית ליה השתא זוזי וטרח. אבל למיתי לבית דין, כל כמה דלא אתי אפקירותא הוא. פר"י.
קובעין זמן שני. ואי לא אתי קבעינן ליה לחמישי. ואי לא אתי קובעין לשני. למחר לא כתבינן עליה פתיחא. והני מילי גברא דאניס, אבל איתתא כיון דשכיחא במתא ולא קא אתיא מעיקרא מורדת היא וכתבינן עלה פתיחא לאלתר. לא יהבינן זימנא לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי.
דינא דמלכותא דינא. ואסור להעביר את המכס. מיהו [במכס] שאין לו קיצבה לאו דינא דמלכותא היא. וכן מוכס גוי מותר להעביר. ויכול אדם ללבוש כלאים כדי להעביר את המכס, ובלבד שלא יתכוין בחמה מפני החמה ובצינה מפני הצינה. וכגון דלא הוי פסיק רישיה. פר"י פרק כל שעה [פסחים כ"ה ע"ב].
נודרין להרגין ולחרמין. ואומר יאסרו כל הפירות שבעולם עלי אם אינם של תרומה, ומחשב בלבו "היום". דהשתא אין נאסר אלא אותו היום. אע"ג דדברים שבלב אינם דברים, הכא משום אונס שרו רבנן כדמפרש בנדרים [כ"ח ע"א]. וה"ה שיכול לומר "אותה שעה" או "אותו רגע". הילכך אותם יחידים שמשביעים אותם השרים שלא לצאת מארצם יכולים לישבע שלא יצאו, ובלבם יחשבו "היום". ואפילו הוא מפרש שלא ילך כל ימי חייו יכול הוא לומר שלא ילך כל ימי חייו אם לא יראה צורך. ואם מבטל בשפתיו בלחש כל שכן דעדיף טפי. פר"י.
<h2>דף קיג:</h2>
איכא למ"ד גזל הגוי אסור. אבידתו מיהא שריא. וטעותו נמי שריא אפילו להטעותו במתכוין לפרש"י. אך לפר"י לא מוכח דשרי אא"כ טעה מעצמו. [כמו] גבי שמואל זבן [לקנא] דדהבא בכלל דפרזלא ואבלע ליה חד זוזא. ורב אשי מוכח קצת דסבר גזל הגוי אסור. פר"י. ובמקום דאיכא חילול השם אפילו אבידתו נמי אסיר.
שלוחא דמלכא כמלכא. וישראל שקנה מס מן המלך מיבעט משום גזל. וכן בר מתא שלוחא מבר מתא מיבעט. והני מילי מס הקרקע וכסף גולגולת דהא שתא, אבל בשתא דחליף חליף, דהגבאי פרע למלך מן הקיצבה שקיבל עליו שנה שעברה, ומעתה המס שלו הוא, ולו אין כח למשכן את זה על חבירו.
ישראל דידע בסהדותא לגוי ואזיל ואסהיד בדיני גוים אישראל חבריה משמתינן ליה. והני מילי במקום דמפקי ממונא אפומא דחד, אבל במקום דלא מפקי ממונא אפומא דחד לא משמתינן ליה. ואדם חשוב דסמכי עליו כבי תרי [ו]לא אפשר ליה לאישמוטי מיניה, סליק בתיקו אי מצי לאסהודי אי לאו.
<h2>דף קיד.</h2>
האי בר ישראל דזבין ארעא לגוי אמיצרא דישראל משמתינן ליה עד דקביל עליה כל אונסא דאתי מחמתיה, דא"ל אריא ארבעת לי אמצראי. אמרו משמיה דמר שלום גאון דכן נמי לענין איגרי ומשכוני. ודוקא כשישראל רצה ליתן לו כמו שקיבל מן הגוי, אבל אם לא מצא ישראל שיתן לו כל כך לא משמתינן ליה. רבינו תם.
נטלו מוכסין או ליסטים כסותו ונתנו לו כסות אחרת הרי אלו שלו, מפני שהבעלים מתיאשים מהם. אבל אם נתנו לו בעוד שהבעלים של כסות מרדפין ולא נתיאשו עדיין, אע"פ שלאחר שבאת ליד זה נתיאשו, חייב להחזיר לבעלים הראשונים, דשינוי רשות ואחר כך יאוש לא קני. אבל יאוש ואחר כך שינוי רשות קני. ומ"מ אם בא להחזיר, דאמר אי אפשי בממון שאינו שלי, מחזיר להבעלים הראשונים. פר"י.
ליסטים מזויין מי לא הוי יאוש. וליסטים ישראל ת"ק סבר לא הוי יאוש, אבל גניבה הוי יאוש. ור' שמעון סבר גניבה לא הוי יאוש גזילה הוי יאוש. ור' אומר בין גניבה ובין גזילה הוי יאוש. אמר עולא מחלוקת בסתם אבל בידוע ד"ה הוי יאוש ורבא אמר אפילו בידוע נמי פליגי. לת"ק גזילה אע"ג דשמעיניה דמייאש לא חשיבא יאוש.
<h2>דף קיד:</h2>
נאמנת אשה וקטן לומר מכאן יצא נחיל זה. וכגון שהבעלים רודפים אחריהם, והם מסיחין לפי תומן ואומרים מכאן יצא נחיל זה. ודוקא באבידה זו דשכיחא, אבל [שאר] אבידות לא מהימני. אי נמי בזה לית ליה זכיה גמורה והוי... כדרכו. ואין מסיח לפי תומו נאמן אלא לעדות אשה. [כגון גוי מסיח] לפי תומו ואומר פלוני מת, ולענין תרומה בזמן הזה דרבנן, ולענין [טומאת בית הפרס] לכהן.
המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גניבה [בעיר] ישבע הלוקח כמה הוציא ויטול. ואי לא לאו כל כמיניה, שא[פשר כי] מכרו לאחר ולקחו זה הימנו. אבל אם בעל הבית העשוי למכור כליו הוא, אינו נאמן להוציא אלא אם כן לנו בני אדם בתוך ביתו זה והפגין בלילה. וכגון שהיתה מחתרת חתורה, או חתורה... וכל ענין דמפרש. אבל בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו [אין] להדורי עליה כולי האי, רק שיצא לו שם גניבה בעיר. ודוקא קודם [ייאוש] אבל אם לאחר ייאוש קנאם הלוקח אינו חייב להחזיר. ובספרים לעולם [לא] הוי ייאוש בין בגנב גוי בין בגנב ישראל, שאין רגילין להתייאש מספרים, שאין בהם [הנאה] אלא לישראל, וחוזרין לבסוף ליד בעלים. וכלים נמי כל זמן שהבעלים מרדפין ומחזרין עליהן סתמא לא הוי ייאוש, מ"מ נוטל דמים מה שנתן מפני תקנת השוק. ובכולהו איכא תקנת השוק בר מגנב וב[על חוב] בחובו. וגנב ופרע בהיקיפו לא עשו בו תקנת השוק. וגנב מפורסם ואיכא (לאיפלוגי) [לאשתלומי] מיניה לית ביה משום תקנת השוק. ורבינו תם אומר אפילו [בזה] עשו בו תקנת השוק. פר"י. ונראה לי דאפילו לרבינו תם, זהו דוקא שאינו יודע בודאי שאותו חפץ אינו שלו, אע"פ שהוא גנב מפורסם עשו בו תקנת השוק. אבל הכיר בו שאינו שלו וקנאו פשיטא שאיבד מעותיו, דמה תקנה שייך לעשות בכה"ג, דהא קיי"ל כשמואל בדיני דאמר בפ"ק דב"מ [ט"ו ע"ב] הכיר בה שאינה שלו ולקחה אפילו מעות אין לו. ואפילו לרב דאמר יש לו מעות דקסבר לשם פקדון יהביה, הני מילי מגזלן, אבל בעל השדה יקח שדהו בחנם. מיהו משם אינה ראייה כל כך, דשמא גבי מקרקעי לא עשו תקנת השוק כמו שמשמע התם דאפילו לא הכיר בה שאינה שלו לוקח בעל השדה שלו [בלא] מעות. ר"ש. וה"ג כתב דלא שנא לפני ייאוש ולא שנא לאחר ייאוש דינו עם השני וכ"ש עם הראשון. אלא כשמוציאין מן השני בתקנת השוק, אבל מראשון לא עכ"ל. ולא שמעתי יפה. בה"ג כתוב אין אדם יכול להשכין ולהשכיר דבר שאינו שלו שלא... חבירו. ואם אנסו והלך בעל הדבר ומסר מודעה בפני עדים ואמר פלוני זה אנס דבר שלו והלך ומשכנו או שהתרה בו ולא קיבל ההתראה, מוציאין מיד המקבל בעל כורחו. מיהו היכא שאומר לטובה נתכונתי שלא יוליך למרחקים שלא יחזור לו לעולם וקניתיו כדי להחזיר לבעלים, שגם בלא טעמא דתקנת השוק יש לו מעות. פר"י.
<h2>דף קטו.</h2>
הוה מסיק ארבעה זוזי בההוא גברא אתא ההוא גברא גנב גלימא אייתי ניהליה, הדר (תנא) אוזפיה ד' זוזי אחריני. איכא למימר דאזלא כוליה שיעבוד בד' זוזי קמאי, והני בתראי הימוני הימניה, כי היכי דהימניה מ[עיקרא].
